על שמירת הברית בדורנו-ח

כתב הרב קוק זצ"ל ב'אורות התשובה' (פרק יג', ט'): 'יסוד התשובה צריך לעולם, להיות מונח על התיקון של להבא. ובתחילה לא ישים כל כך לעיקר מעכב על דבר העבר, כי אם יבא מיד לעסוק בתיקון העבר, ימצא מניעות רבות ויהיו דרכי התשובה וקרבת ד' קשים לפניו, אבל, בהיותו עסוק באמת לתקן את מעשיו, הדבר מובטח שאז יעזרוהו מן השמים גם כן על תקנת העבר.'
שמעתם רבותי? על העתיד. לא על העבר, העבר - אין, גמרנו. היה, מת. אבל, מה איתך עכשיו? מה אתה רוצה לעשות עם המצב הנוכחי? האם אתה רוצה להמשיך להיות מלא תחושת רחמים עצמיים? להמשיך להיות מיואש ועצוב? קדימה, צא משם! 'יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים, דרוש אותם וימצאו לך מיד' (אוה"ק, ח"א, סד'). תאמין בכוחך. אם רק תרצה, תוכל לצאת. עליך להאמין שבעז"ה, בבוא הזמן, בבוא העת, תמצא את בחירת לבך. כשיגיעו, הגיל, הזמן והעת לכך, ושניכם תכרתו ברית לעד.
בתרבות המערבית כפי שהזכרנו, אין כריתת ברית, משום שהיא דוגלת במתירנות מינית. היא מפרידה בין המיניות לבין המחויבות וגורמת בכך לעוולות נוראיות. בייחוד אמורים הדברים כלפי נערות פתיות, אשר תמורת מס שפתיים חיצוני ודברי חלקלקות המופנים אליהן מנערים ריקים ונבערים, הן מאפשרות לאותם נערים לזלזל בכבודן ומתירות להם מגע גופני כזה או אחר, הגורם בסופו של דבר, תחושת עצבות ואומללות ופגיעה נפשית קשה לאותן נערות. היהדות לעומת זאת, מקדשת את הברית, את המחויבות. ברית קודש - המורכבת מברית הלב, 'היא חברתך ואשת בריתך' (מלאכי ב', יד') ומברית הבשר, 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד' (בראשית ב', כד') 'והאדם ידע את חוה אשתו' (בראשית ד', א'). עלי לדעת שיום אחד, אני אמצא אותה, גם אם זה קשה וגם אם זה יהיה בגיל עשרים וחמש וגם אם זה יקרה רק בגיל שלושים או חלילה מאוחר יותר, אני אמצא אותה. ונכון, אני עובר עם עצמי בינתיים, מה שאני עובר, כי אני צריך עוד להתפתח, לרכוש כלים ומוכנות לחיי משפחה, אבל, יש בי כוחות רבים וכל יעד שאני עובר מגלה בי עוד משהו, עוד כוח רצון, עוד השתוקקות ועמל. 'מה חובתו בעולמו', 'אדם לעמל יולד'. העבודה שלי היא להשקיע מאמץ, על התוצאה הסופית אני לא תמיד האחראי הבלעדי, לפעמים, יש גם תכניות אחרות לרבש"ע. לכן, אני עובד את ה' בלי 'חשבונות' ואני מבקש ממנו: רבש"ע, תנחה אותי שלא אפול בדעתי.
'שבע יפול צדיק וקם' (משלי כד', טז'), שימו לב, אין כאן תיאור דמיוני בסגנון 'אם יהיה פעם צדיק וייפול אז שידע כי הוא יכול לקום...' אלא יש כאן קביעת מציאות מוחלטת. הצדיק שעליו דיבר הפסוק איננו צדיק שלא נופל כלל, למרות שייתכן וישנם גם יחידי סגולה כאלו, הצדיק שעליו דיבר הפסוק, הוא צדיק 'בעל תשובה', שנופל, אך למרות זאת, הוא קם. אם נשאל את עצמנו: כיצד הוא מצליח בכל פעם לקום מחדש? נוכל לענות על כך, משום, שגם כאשר הוא נפל, הוא לא מפסיק לחשוב באופן חיובי על עצמו, ועל כוחותיו. הוא זוכר שרבש"ע אוהב אותו גם כעת, מאמין בו ומחייה אותו ובזאת הוא מצליח להישאר בצדקותו ולא משלים עם הנפילה כמצב קבוע. על ידי כך, הוא מצליח להצדיק עליו את הדין וחושף את צדקת ה' שאינו מעמיד את האדם בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו. צדיק זה, רואה את העמידה בניסיון, כניצחון הרוח, בקרב על התודעה העצמית שלו. בהכרעה העצמית, הפנימית, בשאלה: מי אני באמת? האם אני הוא ה-'חוטא' או שמה ה-'מתמודד'.

---